לא זזים מהכיסא? תקלה בהוראות יצרן

איך הגענו למצב שבו הדבר הטבעי ביותר לנו, השהייה בתוך גוף חי, הפך למשימה מאתגרת כל כך? התשובה אינה טמונה רק בטכנולוגיה שבכיסנו, אלא בזיכרון התאי שלנו. כדי להבין למה אנחנו מרגישים כל כך רע כשאנחנו סטטיים, עלינו להבין קודם כל את האבולוציה של גוף האדם. כשאני אומרת 'נולדנו לזוז', זו אינה רק מטאפורה מעצימה. זוהי עובדה ביולוגית מוצקה. הגוף שאנו נושאים איתנו בעולם המערבי לכל פגישה, הגוף שיושב על הכיסא מול המסך, הוא תוצר של מיליוני שנות אבולוציה שבהן התנועה לא הייתה 'תוספת' לחיים, היא הייתה התנאי היחיד לקיום שלהם. 

אנחנו מכונות ריצה מרהיבות

במשך רוב ההיסטוריה האנושית, לא הייתה לנו ברירה אלא לנוע. לזוז את דרכינו כדי לשרוד. האנתרופולוג דניאל ליברמן מהרווארד מזכיר לנו שאנחנו 'מכונות ריצה' מרהיבות. כל גיד אכילס ברגלנו, הקשת בכף הרגל ואפילו היכולת הייחודית שלנו להזיע כדי לקרר את הגוף בזמן מאמץ, מעידים על כך שאנחנו בנויים למרחקים ארוכים (Lieberman, 2015). אנחנו לא רק 'הולכים' לעבודה; אנחנו האורגניזם שהתפתח לצוד וללקט תוך כדי תנועה מתמדת. המערכת שלנו מצפה למאמץ, היא משתוקקת לחיכוך עם המציאות הפיזית. כשאנחנו מונעים מהגוף את התנועה הזו, אנחנו לא רק 'לא עושים ספורט', אנחנו מכריחים את המערכת לפעול בניגוד מוחלט להוראות היצרן שלה. כשהגוף לא מקבל את התנועה שהוא מצפה לה, הוא לא סתם 'נכבה',  הוא מתחיל לשלוח אותות מצוקה: חרדה, כאב ראש, צמצום נשימה, כאבי גב ועוד ועוד. בהיעדר תנועה שתפרוק את האנרגיה ותווסת את מערכת העצבים, הגוף מפרש את הסטטיות כסימן לסכנה או לקיפאון.

אין תזוזה = רעש פנימי

התוצאה היא לא רק כאב גב או ירידה בכושר; זהו רעש פנימי. כשהמערכת פועלת בניגוד להוראות היצרן, היא מייצרת 'תקלות תקשורת': חרדה שמרגישה כמו דופק מהיר ללא סיבה, מחשבות טורדניות שלא נרגעות כי האנרגיה שלהן לא נפרקה דרך השרירים, ותחושת עייפות כרונית שהיא למעשה עומס קוגניטיבי שאין לו מוצא גופני.

הוראות היצרן שלנו ברורות: תנועה היא הוויסות של הרגש. כשאנחנו מפרים אותן, אנחנו מאבדים את היכולת להשתמש בגוף כבולם זעזועים לנפש. כאשר רגש עולה, פחד, לחץ, התרגשות, כעס, הוא לא נועד להישאר רק במחשבה. הוא נועד לעבור דרך הגוף. הוא מבקש להפעיל שרירים, להאיץ דופק, להניע אותנו לפעולה. כשזה לא קורה, האנרגיה הרגשית הזאת לא נעלמת. היא פשוט נשארת בפנים. היא מתבטאת בכתפיים תפוסות, בלסת קפוצה, בלחץ בחזה, בתחושת דריכות שלא נרגעת. לפעמים היא הופכת למחשבות שממשיכות להסתובב במעגל, כי הגוף לא קיבל את ההזדמנות לפרוק את מה שהצטבר בו.

הניתוק מהגוף הוא לא גזירת גורל, אלא מצב של 'חוסר כיול'. וכדי לכייל את המערכת מחדש, אנחנו לא צריכים רק לזוז יותר-  אנחנו צריכים ללמוד לקרוא את המפה הגופנית שלנו מחדש.

ילדים שרצים מהתרגשות? העדות הטובה ביותר

לא במקרה ילדים רצים כשהם מתרגשים, קופצים כשהם שמחים ומתפתלים כשהם מתוסכלים. הם עדיין מחוברים לשפה הראשונית של הגוף. הם יודעים באופן אינטואיטיבי שתנועה היא הדרך של הגוף לווסת את עצמו.

עם השנים אנחנו לומדים לעצור. לשבת יותר. להתאפק יותר. להישאר בתוך הראש. וככל שאנחנו מתרחקים מהתנועה, הרעש הפנימי הולך ומצטבר.

כדי לכייל את המערכת מחדש אנחנו לא צריכים בהכרח להתחיל בתוכנית אימונים מורכבת. לפעמים זה מתחיל בדברים הפשוטים ביותר: הליכה קצרה שמסדרת את המחשבות, נשימה עמוקה שמרחיבה את החזה, ריצה שמשחררת מתח שהצטבר במשך יום שלם, או ריקוד קטן במטבח שמחזיר תחושת חיות לגוף עייף.

התנועה לא מעלימה את כל האתגרים של החיים. אבל היא מחזירה לנו כלי בסיסי לוויסות. היא מזכירה למערכת העצבים שלנו שיש דרך לפרוק, לשחרר, וליצור שוב תחושה של זרימה. וכשאנחנו חוזרים לנוע, משהו מעניין קורה. המחשבות מתחילות להירגע, הנשימה מתעמקת, והגוף מזכיר לנו אמת פשוטה ששכחנו בעולם שיושב יותר מדי:

לפעמים הדרך לשקט פנימי לא עוברת בעוד מחשבה.

היא מתחילה בתנועה אחת קטנה.

מה התנועה שהגוף שלך מבקש היום?

ליצירת קשר וחיבור בין התנועה לרגש שלך מוזמנ.ת לדבר איתי