וולנס אמיתי בעבודה- לא עוד שיעור יוגה.

יש קצת בלבול סביב המילה Wellness בארגונים.

מביאים שיעור יוגה פעם בשבוע. פילאטיס. הרצאה על תזונה. ארוחת בוקר בריאה. אולי בקבוקי מים יפים במשרד או יום Wellness מפנק פעם בכמה חודשים. וכל הדברים האלה יכולים להיות נהדרים. באמת. אבל הם עדיין לא הופכים ארגון לארגון שתומך ב-Wellness.

בתור פסיכולוגית וחוקרת בתחום הבריאות ושיפור ביצועים, אני אוהבת לחשוב על זה דרך עולם הספורט. דמיינו לרגע ספורטאית מהטובות בעולם. אנחנו רוצים שהיא תגיע לביצועי שיא, ולכן פעם בשבוע אנחנו מביאים לה שיעור פילאטיס, מדי פעם ארוחת שף, אומרים לה שכדאי לשתות מספיק מים ושולחים אותה להרצאה על שינה.

ברור לנו שזה לא מספיק.

כשאנחנו עובדים עם ספורטאי וספורטאיות עילית, אנחנו מסתכלים על המערכת כולה. איך הם ישנים, אוכלים ומתאוששים, איך הם מנהלים לחץ, מה הסביבה שלהם מאפשרת להם, מי האנשים שנמצאים סביבם, מה מניע אותם, מה נותן להם משמעות ואיך נראית השגרה שלהם.

אז למה כשאנחנו מדברים על ביצועים בעולם העבודה אנחנו לפעמים מסתפקים בשיעור יוגה?

וולנס הוא תשתית לביצועים

אנחנו רוצים שאנשים בארגון יהיו יצירתיים. שיצליחו להתרכז. לפתור בעיות. לעבוד יחד. לקבל החלטות טובות. להתמודד עם תקופות עמוסות ולהביא רעיונות חדשים. כל אלה הם ביצועים. ובדיוק כמו בספורט, ביצועים לא מתקיימים בנפרד מהגוף ומהחיים של האדם שמבצע אותם.

לכן השאלה המעניינת בעיניי היא פחות "איזו פעילות Wellness נביא לעובדים החודש?", ויותר: איך נראה יום העבודה שאנחנו בונים עבור הא.נשים שלנו?

קחו למשל תנועה. אנחנו יודעים שאורח חיים פעיל חשוב לבריאות הפיזית והנפשית שלנו, ובכל זאת בנינו עולם עבודה שבו אנשים יכולים להעביר שעות ארוכות כמעט בלי לזוז. אפילו המילה "ישיבה" מספרת את הסיפור.

ישיבת צוות? יושבים.

פגישת 1:1? יושבים.

שיחת טלפון? יושבים.

למה בעצם?

חלק מהפגישות יכולות להתקיים בהליכה. חלק מהשיחות יכולות לעבור החוצה. אפשר לתכנן את סביבת העבודה כך שתעודד אותנו לקום, לנוע, לפגוש אנשים ולשנות מרחבים לאורך היום. לא צריך להפוך את המשרד לחדר כושר.

צריך להבין שהתנועה היא חלק מהיום, ולא משהו שאנחנו אמורים למצוא עבורו שעה פנויה אחרי שסיימנו את "החיים האמיתיים".

וולנס הוא הרבה יותר מספורט ותזונה

ופה נמצא בעיניי עוד בלבול משמעותי. Wellness הוא רב-ממדי. הוא קשור כמובן לגוף, לתנועה ולהרגלי הבריאות שלנו, אבל גם לשאלות אחרות לגמרי: האם יש לי תחושת משמעות? האם אני מרגישה מחוברת לאנשים סביבי? האם יש לי כלים להתמודד עם לחץ? האם אני מתפתחת ולומדת? האם סביבת העבודה שלי תומכת בי? האם אני מרגישה שייכת? האם אני יכולה להביא רעיון, לטעות, לשאול שאלה או להגיד שאני לא יודעת?

אנחנו גם לא צריכים להיות "מושלמים" בכל אחד מהתחומים האלה.

אפשר לחשוב עליהם כעל צירים.

בתקופה מסוימת הקשרים החברתיים שלי יכולים להיות מצוינים, אבל הגוף שלי מוזנח. בתקופה אחרת אני יכולה להיות פעילה מאוד ולישון טוב, אבל להרגיש שאיבדתי משמעות בעבודה.

העניין הוא שאפשר למדוד את זה. וכשמודדים, אפשר להתחיל להבין איפה נמצאים הפערים ולבנות התערבות שמתאימה לאנשים ולארגון הספציפי, במקום לבחור באופן אוטומטי את פעילות ה-Wellness הבאה.

כולנו יודעים מה טוב לנו. אז למה אנחנו לא עושים את זה?

רובנו לא זקוקים לעוד הרצאה שתספר לנו שכדאי לזוז, לישון, לאכול טוב ולשמור על קשרים חברתיים.

אנחנו יודעים. החלק המעניין הוא מה שקורה בין הידיעה לבין החיים עצמם. מה נמצא גבוה בסדר העדיפויות שלי? למה אני מחויבת? מה מושך אותי יותר ברגע נתון? מה מעכב אותי? האם הסביבה שבה אני נמצאת בכלל מאפשרת לי ליישם את מה שאני יודעת? ופה בדיוק נכנסת הפסיכולוגיה.

כי Wellness הוא לא רק ידע על אורח חיים בריא. הוא גם היכולת להפוך את הידע הזה להרגלים, בחירות וסביבה שמאפשרת לנו לחיות טוב יותר. ולארגון יש השפעה עצומה על הסביבה הזאת.

ומה הקשר בין משמעות לבין Performance?

בעבודה שלי עם ספורטאים וספורטאיות, אנחנו כמעט אף פעם לא יכולים להסתפק בתוצאה.

"לנצח בתחרות" היא מטרה. אבל כדי לבנות מוטיבציה עמוקה יותר אנחנו מחפשים גם את המשמעות שנמצאת מאחוריה. למה זה חשוב לי? מי אני רוצה להיות בתוך הדרך הזאת? עבור מה אני עושה את כל זה? אותו דבר קורה בעולם העבודה. "להגיע ל-X משתמשים" היא מטרה. אבל מי אותם משתמשים? מה משתנה בחיים שלהם בזכות מה שאנחנו בונים? במה אני לוקחת חלק? למה העבודה שלי חשובה?

היכולת לחבר אנשים להשפעה של העבודה שלהם היא חלק מ-Wellness, והיא גם חלק מהיכולת להביא את עצמנו לעבודה בצורה מלאה יותר.

אפשר להשקיע ב-Wellness ועדיין לפספס את הדבר החשוב ביותר

באחד התהליכים שבהם בחנו Wellness של עובדים בתוך ארגון, אחד הדברים המשמעותיים שעלו היה הצורך בביטחון פסיכולוגי. וזה חשוב. כי אפשר להציע לעובדים חדר כושר, אוכל מצוין ושלל פעילויות בריאות, ועדיין לייצר סביבת עבודה שבה אדם מפחד להגיד: טעיתי.

אני לא יודעת.

אני צריכה עזרה.

אני לא מסכים.

יש לי רעיון אחר.

וולנס מתקיים גם בתוך היחסים שלנו.

היכולת להרגיש בטוחים מספיק כדי להיות בני אדם בתוך מקום העבודה היא חלק מהתשתית שמאפשרת לנו ללמוד, ליצור, לשתף פעולה ובסופו של דבר גם לבצע.

אז איך מתחילים לבנות Wellness אמיתי בארגון?

אפשר להתחיל דווקא מהיום-יום.

לבדוק כמה תנועה קיימת באופן טבעי בתוך יום העבודה. להפוך חלק מהשיחות לשיחות בהליכה. לצאת החוצה כשאפשר. ליצור סביבה שמזמינה אנשים לקום ולנוע. אבל במקביל כדאי להסתכל רחב יותר.

לבדוק האם יש קשרים חברתיים טובים בתוך הארגון. האם אנשים מרגישים משמעות. האם יש להם גירוי אינטלקטואלי והזדמנויות להתפתח. האם התרבות הארגונית מאפשרת ביטחון פסיכולוגי. האם העובדים יודעים לנהל עומס ולחץ. ובעיקר — להתחיל לשאול אותם. כי Wellness לא צריך להיות ניחוש.

אפשר למדוד אותו, להבין אותו ולבנות מתוכו תשתית שמתאימה לאנשים שנמצאים בארגון.

והשאלה שמעניינת אותי בסופו של דבר היא לא רק: איך נגרום לעובדים לתת יותר?

אלא: איזו סביבה אנחנו צריכים לבנות כדי שאנשים יוכלו להיות במיטבם?

כי כשאנשים יכולים לחיות טוב יותר בתוך יום העבודה שלהם, יש לנו בסיס טוב יותר גם ליצירתיות, לחיבור, להתפתחות ולביצועים. וולנס הוא לא מה שהארגון נותן לעובדים מדי פעם.הוא האופן שבו הארגון מאפשר לאנשים לחיות ולעבוד ביום- יום.

ד"ר הילה שרון־דוד היא פסיכולוגית בתחום הספורט והבריאות, חוקרת ומרצה, העוסקת בחיבור שבין פסיכולוגיה, גוף, תנועה, איכות חיים וביצועים. בעבודתה עם ארגונים היא עוסקת במדידה ובבניית תשתיות Wellness שמחברות בין רווחת האדם לבין היכולת לעבוד, ליצור ולהתפתח לאורך זמן.