בוקר של שינוי: איך בחירות יומיומיות ותנועה יכולות להעמיק את תחושת המשמעות

מאת ד״ר הילה שרון־דוד

לפעמים הבוקר מתחיל בתקווה שמשהו בחוץ השתנה. אבל גם כשהכותרות נשארות כשהיו, יכולה להיפתח בתוכנו אפשרות חדשה: לבחור איך לפגוש את היום. מחקרים על משמעות בחיים ועל פעילות גופנית מציעים דרך להבין מה עשוי לקרות במפגש הזה שבין הגוף, הבחירה והחיים עצמם.

חמש בבוקר. אני בודקת אם משהו השתנה

אני קמה ומיד ניגשת לטלפון. זו לא התנועה הטבעית שלי בבוקר, אבל אני דרוכה. מבקשת לבדוק מה קורה, לאן נושבת הרוח. מי למעלה, מי הביתה. חמש בבוקר. השינוי? נראה שאין שינוי.

ואז אני בוחרת. שוב בוחרת.

להמשיך בתוכנית שהכנתי בלילה שלפני. את אנרגיית הדריכות אפגוש בריצה, עם קבוצת הריצה שלי. הטייץ מחכה על השידה, לצד חזיית הספורט והחולצה. גם הגרביים והנעליים מוכנים. אני הולכת בשקט, לא להעיר אף אחד מבני הבית.

אבל הם מריחים. מריחים את אמא מתכוננת לצאת עם שחר.

״אממממאאאא…״

השעה 5:10, כן?! ״התבלבלתם, חמודים״, אני אומרת לשני גושי האור המתוקים שהתעוררו מעט מוקדם מדי. אבל ריח של אמא הוא כמו ריחו של קרואסון חמאה שנאפה במאפייה קטנה בפריז. כזה שאי אפשר להתעלם ממנו.

אנחנו מתחבקים, ואני ממשיכה לנעול נעליים ולשרוך שרוכים. אני יודעת שהזמן הזה, שבו אני יוצאת להתמלא, נותן לי כוחות גם להיות איתם. הידיעה הזאת מאפשרת לי נינוחות בבחירה, גם כשקצת קשה לצאת מהחיבוק.

כמה קל היה לוותר. הפעם לא ויתרתי.

כשאני מגיעה לריצה, פניהם של חבריי מספרים לי שגם הם כבר ראו את תוצאות הבחירות. אנחנו יוצאים לרוץ בין השדות. הנשימה משתנה. השמש עולה.

משהו בי זז.

משמעות יכולה להיבנות בתוך היום הרגיל

אנחנו נוטים לחבר משמעות לרגעים גדולים: הישג מקצועי, הקמת משפחה, שינוי כיוון. אבל האם אפשר לחוות יותר משמעות גם דרך בחירה קטנה של בוקר? המחקר מציע שכן. מרטלה וסטגר (2016) הציעו להבחין בין שלושה ממדים של משמעות בחיים: קוהרנטיות, התחושה שהחיים מובנים ויש בהם רצף; תכלית, התחושה שיש לנו כיוון ומטרות; וערך קיומי, התחושה שחיינו בעלי ערך וראויים לחיותם. זו מסגרת תיאורטית שמזכירה לנו שמשמעות רחבה יותר מתחושה נעימה או מהצלחה במשימה.[1]

מבעד למסגרת הזאת, ריצת בוקר יכולה להיות הרבה יותר מפריט בלוח הזמנים. היא עשויה להתחבר לסיפור שאני מבקשת לחיות: להיות בקשר עם הגוף, לטפח את הבריאות שלי, לפגוש אנשים, לפנות מקום לעצמי. זו הפרשנות שאני מעניקה לבחירה שלי; המשמעות אינה טמונה אוטומטית בנעלי הריצה.

מה בבחירות שלנו קשור לתחושת משמעות?

בסדרת מחקרים של מרטלה, ראיין וסטגר (2018), ארבע חוויות נמצאו קשורות למשמעות: אוטונומיה, מסוגלות, קשר ותרומה לאחרים. במחקר יומן שנכלל בסדרה, תנודות יומיומיות בכל אחת מהן ניבאו סטטיסטית את תחושת המשמעות באותו יום, גם כאשר הובאה בחשבון חוויה רגשית חיובית.[2] במילים פשוטות: משמעות קשורה לחוויה שאני פועלת מתוך רצון והזדהות; שאני יכולה לעשות ולהשפיע; שאני מחוברת לאחרים; ושיש בכוחי להיטיב.

אלה אינם ארבעה סעיפים שצריך להספיק בכל יום.

הם מציעים שאלות שאפשר להפנות אל החיים: האם יש במעשה הזה משהו שבחרתי? האם הוא מבטא יכולת שלי? האם הוא מחבר אותי? האם הוא תורם למישהו?

אצלי, באותו בוקר, היציאה לריצה חיברה בין כמה מהחוויות האלה. בחרתי לממש תוכנית שהייתה חשובה לי. פגשתי את היכולת שלי לנוע. הצטרפתי לקבוצה. והחזקתי את הידיעה שטיפוח המשאבים שלי חשוב גם לאופן שבו אני רוצה להיות אמא. המחקרים אינם מוכיחים שכל בחירה יומיומית תגדיל משמעות. הם מציעים שהאיכות הפסיכולוגית של מה שאנחנו עושים ראויה לתשומת לב, לצד השאלה מה השגנו.

בחירה מתחילה בתוכינו ומעניקה תחושת משמעות

גם עשייה קטנה למען אחרים עשויה לשנות את החוויה

יש גם עדות ניסויית ממוקדת. מרטלה וראיין (2016) ערכו ניסוי בקרב 76 משתתפים ששיחקו במשחק מחשב. בקבוצה אחת הייתה למשתתפים אפשרות לתרום לאחרים דרך המשחק, באופן אנונימי. בהשוואה לקבוצת הביקורת, משתתפים אלה דיווחו על יותר משמעות ועל רגש חיובי רב יותר.[3]

זהו ניסוי קטן בהקשר מוגדר, ולא הבטחה לשינוי מתמשך. ובכל זאת, הוא מדגים שחוויה של משמעות עשויה להיות מושפעת מעשייה שיש בה תועלת לאחר, גם בלי מפגש ישיר איתו.

בחיי היום־יום אפשר לקחת מכאן הזמנה לחפש מעשה אפשרי של תרומה: להקשיב בתשומת לב, לעזור במשימה, להעביר ידע. הדוגמאות האלה הן יישום אפשרי של הרעיון, ולא פעולות שנבדקו באותו ניסוי.

לפעמים דווקא החזרה היא שמאפשרת שינוי

הטייץ שהכנתי בערב נראה כמו פרט שולי. בעיניי הוא מבטא רצף: אני של הבוקר פוגשת את הכוונה שהניחה עבורה אני של אתמול. היינצלמן וקינג (2019) מצאו קשר בין שגרה לבין משמעות בחיים. במחקר דגימת חוויה שכלל 85 משתתפים ו־2,590 דיווחים, התנהגות שהתאימה יותר לשגרה האישית הייתה קשורה לתחושת משמעות גבוהה יותר באותו רגע.[4] הממצא מתאמי; הוא אינו מוכיח ששגרה יוצרת משמעות. אבל הוא מרחיב את המקום שבו אפשר לחפש אותה. גם פעולות מוכרות יכולות להשתתף בחוויה שהחיים שלנו מחוברים ויש בהם רצף.

עבורי, הכנת הבגדים היא דרך לתת לכוונה מקום ממשי. לפעמים שינוי גדל מתוך חזרה על מעשה קטן שמחזיק עבורנו ערך.

איך תנועה משתתפת בשינוי?

כשאנחנו דרוכים, הדאגה מורגשת גם בגוף: בנשימה, במתח השרירים, בדחף לבדוק שוב. היציאה לתנועה מאפשרת לנו לפגוש את עצמנו במצב גופני אחר. בהתבוננות שלי, לתנועה יש גם איכות מוחשית: אני בוחרת בצעד ומרגישה אותו קורה. הכוונה מקבלת ביטוי בגוף. אני יכולה להאט, לשנות מסלול, לבקש חברה, לעצור. לפעמים החוויה הזאת עוזרת לי לזכור שיש לי אפשרויות פעולה גם בתוך מציאות שאינני מנהלת. אין הכרח שזו תהיה ריצה. גם הליכה, ריקוד או תנועה מותאמת יכולים להיות מרחב להתנסות אישית. המחקרים שהוזכרו כאן אינם מוכיחים שלכל סוגי התנועה אותה השפעה.

הבחירה לזוז מניעה שינוי.

שינוי פנימי אינו צריך להמתין לתוצאה חיצונית

כשחזרתי מהריצה, תוצאות הבחירות נשארו כשהיו. אבל אני פגשתי אותן מתוך חוויה אחרת. לצד הדריכות היו בי כעת גם נשימה, מפגש וידיעה שעשיתי משהו שהיה חשוב לי. אני נזהרת מהאמירה ששינוי הוא תמיד פנימי ואינו תלוי במציאות. ביטחון, בריאות, יחסים ותנאי חיים משפיעים עלינו עמוקות. גם האפשרות לבחור אינה זמינה לכולנו באותה מידה ובכל רגע.

ועם זאת, שינוי פנימי יכול להתחיל לפני שהתוצאה החיצונית משתנה. אנחנו יכולים לטפח את אופן המפגש עם מה שקורה: לזהות מה חשוב לנו, למצוא פעולה אפשרית, להיעזר באחרים ולתת מקום לגוף. עבורי, זו תקווה שיש בה מעשה. אני יכולה לרצות שינוי בעולם ולפעול למענו, ובאותו זמן לטפח בתוכי משאבים לחיות ולפעול בתוכו.

וגם היציאה לריצה אינה מדד לערך שלי. ביום אחר, הקשבה עשויה להוביל למנוחה, לשינוי התוכנית או להישארות בבית. הבחירה מקבלת משמעות מתוך ההקשר והערכים שהיא מבטאת.

מהי הבחירה הקטנה האפשרית היום?

אפשר להתחיל בהצעה פשוטה להתבוננות, שאינה פרוטוקול מחקרי: לעצור לרגע ולשאול מה מורגש בגוף, מה חשוב לי היום, ואיזו פעולה קטנה יכולה לבטא זאת. אם חשובה לי קרבה, אולי אבחר בשיחה או בהליכה משותפת. אם חשובה לי דאגה לעצמי, אולי אפנה זמן לתנועה שמתאימה לכוחותיי. אם חשובה לי תרומה, אולי אעשה דבר מועיל אחד עבור אדם אחר. אחר כך אפשר לבדוק בסקרנות: מה קרה בגוף? מה קרה בתחושת החיבור שלי? גם תשובה כמו ״לא השתנה הרבה״ ראויה למקום.

הגוף הוא מצפן, ואני לומדת לקרוא אותו בתוך ההקשר של חיי. התחושות שבו מזמינות הקשבה, יחד עם הערכים, הצרכים והמציאות.

באותו בוקר, בין הטלפון לנעלי הריצה, נפתחה עבורי אפשרות לבחור. לא פתרתי את חוסר הוודאות. עשיתי בתוכו מקום למעשה שחיבר אותי לחיים שאני מבקשת לחיות.

אולי שם מתחיל חלק מהשינוי: כשמה שחשוב לנו מקבל ביטוי ממשי, בצעד של היום.

אם עולה בכם רצון להעמיק את הקשר בין תנועה, חוויה רגשית ובחירות בחיים, אני מזמינה אתכם להכיר את העבודה שלי ואת האפשרות לתהליך אישי המשלב גוף, תנועה ותודעה.

מקורות

1. Martela, F., & Steger, M. F. (2016). The three meanings of meaning in life: Distinguishing coherence, purpose, and significance. The Journal of Positive Psychology, 11(5), 531–545. https://doi.org/10.1080/17439760.2015.1137623

2. Martela, F., Ryan, R. M., & Steger, M. F. (2018). Meaningfulness as satisfaction of autonomy, competence, relatedness, and beneficence: Comparing the four satisfactions and positive affect as predictors of meaning in life. Journal of Happiness Studies, 19, 1261–1282. https://doi.org/10.1007/s10902-017-9869-7

3. Martela, F., & Ryan, R. M. (2016). Prosocial behavior increases well-being and vitality even without contact with the beneficiary: Causal and behavioral evidence. Motivation and Emotion, 40, 351–357. https://doi.org/10.1007/s11031-016-9552-z

4. Heintzelman, S. J., & King, L. A. (2019). Routines and meaning in life. Personality and Social Psychology Bulletin, 45(5), 688–699. https://doi.org/10.1177/0146167218795133

5. Reed, J., & Ones, D. S. (2006). The effect of acute aerobic exercise on positive activated affect: A meta-analysis. Psychology of Sport and Exercise, 7(5), 477–514. https://doi.org/10.1016/j.psychsport.2005.11.003