בועת אור בתוך החושך

על אובדן, גוף וחמלה ביום שבו הזמן נעצר

Oct 7, 2026

יש תאריכים שבהם הזמן נעצר מלכת.

בשבעה באוקטובר התעוררנו לבוקר פסטורלי בעין הוד. ואז עידו חזר ובישר שמשהו קורה. לא האמנתי. הייתי בהכחשה. לפעמים אני חושבת שאני נמצאת בהכחשה הזו עד היום.

משם הבשורות הקשות רק המשיכו להגיע. איבדתי את החבר שלי, איתי זעפרני ז״ל, בנובה. עידו, בן הזוג שלי, איבד שלושה מבני דודיו: האחיות הודיה ותאיר ז״ל, ורועי עידן ז״ל, אבא של אביגיל, שיצא לצלם עבור ynet את מה שהתרחש. מאז ועד היום, המרקם המשפחתי שלנו השתנה.

הייתי אז אמא לילד בן שלוש ולתינוקת בת חודש וחצי.

כל מה שעשיתי, באופן הישרדותי לגמרי, היה להכניס אותם, ואותי איתם, לבונקר. לפעמים, כשאני מביטה לאחור, זה נראה כמו ניתוק. אבל מה ששמר עליי אז היה שהייתי עטופה במון הקטנה שלי. היא לא ירדה מהמנשא ומהציצי. הנקתי בלי הפסקה, והיינו בועת אור בתוך חושך.

ההנקה הייתה ועודנה ריפוי עבורי.

בשבעה באוקטובר היא הייתה לי מפלט ומקלט. היא שמרה עליי ועל האוצרות שלי. כל הזמן רציתי לספר לבת שלי שגם אם עכשיו קצת כאוטי, העולם הוא טוב, ושתדע טוב. ואין מקום טוב יותר להתחיל בו את החיים מאשר החזה של אמא.

כשהכאב הקולקטיבי פוגש את הכאב האישי

שלוש שנים עברו, וגם כשהחיים ממשיכים, הזיכרונות יכולים להחזיר אותנו אל אותו בוקר: אל הפחד, אל האנשים שאיבדנו ואל החיים שהשתנו.

אני יודעת שבתוך הכאב המשותף הזה, כל אחת ואחד מכם מגיעים גם עם הסיפור האישי שלהם. געגוע. פרידה. אובדן טרי או ישן. הכאב הקולקטיבי פוגש את הכאב האישי, ולפעמים נוגע בדיוק במקום שעוד רגיש בתוכנו.

לכן אני רוצה להקדיש את המילים האלה לשאלה אחת: איך אפשר להעניק לעצמנו מעט תמיכה, דרך הגוף, ביום שמחזיק כל כך הרבה?

מחקרים מראים שההשפעה של אירוע טראומטי רחב מגיעה גם אל אנשים שנמצאים רחוק ממוקד האירוע. במחקר שנערך לאחר הפיגוע במרתון בוסטון, חשיפה ממושכת לסיקור התקשורתי הייתה קשורה לרמות גבוהות יותר של דחק חריף. זהו קשר שנמצא במחקר, ולא הוכחה שהצפייה לבדה גרמה למצוקה, אבל הוא מזכיר עד כמה הסיפור הציבורי יכול להיכנס לחוויה הפרטית שלנו.

גם בישראל, מחקר שעקב אחר אנשים מלפני השבעה באוקטובר ועד חודש לאחריו מצא עלייה בשיעורי תסמינים התואמים פוסט־טראומה, דיכאון וחרדה. אלה היו מדדים משאלונים, ולא אבחנות קליניות אישיות. הכאב שאנחנו מרגישים מתקיים בתוך מציאות משותפת, שמשפיעה על רבים מאיתנו.

איפה האובדן יושב בגוף?

אפשר להרגיש אותו ככובד בחזה, גוש בגרון, בטן מכווצת או עייפות שקשה להסביר. לפעמים הוא מופיע בשינה שנקטעת ובתיאבון שמשתנה. ולפעמים, כמו אצלי, הוא מופיע דווקא כקהות, כאילו חלק מאיתנו עדיין לא מסכים להאמין.

אין בגוף מקום אחד שבו האובדן יושב. מחקרי אבל מתארים שינויים במערכות הדחק, בתפקוד הלב וכלי הדם ובפעילות מערכת החיסון. הגוף והנפש משתתפים יחד בהתמודדות עם הפרידה.

אני למדתי את זה על בשרי באותו בוקר. לא היו לי מילים, לא הייתה לי הבנה, אבל היה לי גוף: גוף שמחבק, שמניק, שמחזיק. הגוף ידע לשמור עליי עוד לפני שהראש הצליח לעכל.

לכן, לצד המילים והזיכרונות, אני רוצה להזמין גם שאלה גופנית פשוטה: מה יכול לתמוך בי עכשיו?

תנועה קטנה שמתאימה להיום

אולי לצאת להליכה של חמש דקות. לפרוש מזרן ליוגה או לפילאטיס. להניע בעדינות את הכתפיים. ואולי היום הגוף מבקש דווקא לשבת, להישען ולהרגיש שיש לו תמיכה.

סקירה גדולה של מחקרים אקראיים מצאה שפעילות גופנית, ובכלל זה הליכה, יוגה ואימוני כוח, יכולה להפחית תסמיני דיכאון. המחקרים האלה עוסקים בדיכאון ובתוכניות פעילות; הם אינם מבטיחים שחמש דקות ירפאו את כאב האובדן. עבורנו, חמש דקות יכולות להיות התחלה אפשרית של דאגה לעצמנו.

התנועה משפיעה על תהליכים רבים בגוף ובמוח. הייתי רוצה שנחשוב עליה גם כעל הזדמנות לחוש מעט יותר חיות, קשר ויכולת לבחור, בלי שנצטרך למדוד את החוויה דרך דופמין או סרוטונין.

חמלה עצמית: להסכים להתחיל, להסכים לנוח

במחקר אקראי קטן של קריסטין נף וכריסטופר גרמר, השתתפות בתוכנית בת שמונה שבועות לחמלה עצמית שיפרה חמלה עצמית ורווחה נפשית לעומת קבוצת המתנה. אפשר ללמוד לטפח יחס מיטיב כלפי עצמנו גם כשכואב.

באימון גופני, חמלה עצמית יכולה להיראות כמו בחירה בקצב שמתאים להיום. כמו התאמת התרגיל לעייפות או לכאב. כמו המשפט: ״אני כאן כדי לדאוג לעצמי״. לפעמים היא מתבטאת בהסכמה להתחיל, ולפעמים בהסכמה לנוח.

כשאני חושבת על אותם ימים בבונקר, אני מבינה שזו הייתה חמלה במובן הכי ראשוני שלה: לא לדרוש מעצמי יותר ממה שיכולתי. רק להחזיק, להאכיל, לנשום.

תרגול: כמה דקות של חמלה דרך הגוף

התחילו בישיבה נוחה, עם כפות הרגליים על הרצפה. אם המגע נעים לכם, הניחו יד על החזה ויד על הבטן. הרגישו את התמיכה של הכיסא ואת הנשימה כפי שהיא. במחקר מעבדה אקראי, מגע עצמי מרגיע הפחית את תגובת הקורטיזול למשימת דחק; זו עדות ראשונית לתמיכה אפשרית בוויסות, ולא מחקר על ריפוי אבל.

אפשר לעבור לחיבוק עצמי עדין, כשהידיים מונחות על הזרועות, או לשכב על הגב עם ברכיים כפופות וכרית נוחה מתחת לראש. בחרו באפשרות שנותנת לכם תחושת נוחות. העיניים יכולות להישאר פתוחות, ואפשר לשנות תנוחה או לעצור בכל רגע.

אם מתאים, דמיינו אור רך באזור החזה. אור שמאפשר לכם לפנות מקום למה שאתם מרגישים. אפשר לצרף אליו תפילה או כוונה: ״הלוואי שאמצא היום מעט נחמה. הלוואי שתהיה נחמה גם למי שכואב עכשיו״.

זה לא מקרי שאני מזמינה אתכם דווקא אל החזה. שם כולנו התחלנו. שם, בשבעה באוקטובר, מון ואני יצרנו את בועת האור שלנו בתוך החושך.

מחקרים על דמיון מודרך מצביעים על אפשרות להפחתת חרדה בחלק מההקשרים הרפואיים. דימוי האור המסוים הזה הוא הצעה לתרגול אישי ורוחני, ולא טיפול מוכח באבל או במחלת לב.

האור שלנו לא נשאר רק בתוכנו

ואיך הבחירה האישית שלנו נוגעת בכלל?

בניסוי על שיתוף פעולה, מעשה מיטיב של אדם אחד השפיע על בחירותיהם של אחרים בהמשך שרשרת האינטראקציות. המחקר עסק בהתנהגות בתוך ניסוי, אבל הוא נותן בסיס למחשבה שלמעשים שלנו יש השפעה מעבר לרגע שבו עשינו אותם.

אני מאמינה שכשאנחנו מעניקים לעצמנו מעט אוויר, לפעמים מתפנה בנו מקום להקשיב, להתקשר למישהו, להזמין להליכה או להציע עזרה.

אפשר לצאת לנוע גם עם כוונה בלב למי שהכאב מגביל את תנועתו. לתנועה שלנו יש משמעות עבורנו; את הדאגה לאחר אפשר להמשיך גם במעשה ממשי של קשר.

אל תמעיטו באפשרות שלכם להאיר את העולם. לפעמים אנחנו מאירים אותו דרך האופן שבו אנחנו מאירים, ומעירים, את הנשמה שלנו.

בתפילה. בכוונה טובה לעצמנו ולכלל. בנשימה. בתנועה קטנה שמתאימה להיום.

היום, לצד הזיכרון של איתי, הודיה, תאיר ורועי, ושל כל מי שאיבדנו, אני מאחלת לנו למצוא גם רגע של תמיכה. מקום בגוף שאפשר להישען בו, ואדם שאפשר להישען עליו.

ואני ממשיכה להאמין במה שרציתי כל כך לספר לבת שלי באותו בוקר: שגם כשקצת כאוטי, העולם הוא טוב.

שלכם,

ד״ר הילה שרון־דוד