לפגוש את הגוף במרחב הייעוצי והטיפולי

ד״ר הילה שרון־דוד

אדם יכול לתאר בדייקנות את מה שעבר עליו, להסביר מדוע הוא כועס ולהכיר היטב את דפוסי היחסים שלו או שלה, ובאותו זמן להתקשות לזהות שהוא עוצר את הנשימה או מכווץ את כפות ידיו. גם אנחנו, העוסקים בתחומי הייעוץ והטיפול, עשויות ועשויים להיות עסוקים כל כך בהבנת הסיפור ובניסוח התגובה, עד שהחוויה הגופנית שלנו נותרת מחוץ לקשב. שילוב הגוף במרחב הטיפולי מתחיל באפשרות לפנות מקום גם למתרחש ברגע המפגש: לתחושה, לתנוחה, למרחק ולקצב.

העמדה שאני מבקשת להציע מחברת בין הקשבה פסיכולוגית להתנסות גופנית, בקצב ובאופן שמתאימים לאדם שמולנו. לעיתים זו שאלה על תחושה; לעיתים שינוי קטן בתנוחה; ובמקרים מתאימים, תנועה משותפת או שיחה בהליכה. בכל האפשרויות האלה, ההתנסות מקבלת משמעות בתוך הקשר הטיפולי וביחס למטרותיו.

הדוגמאות מתוך המפגשים בסטינג הייעוצי-טיפולי בכתבה מובאות מתוך תהליכים ששונו משמעותית לצורכי הכתבה הנוכחית ולשמירה על הגנת וחיסיון המידע- אך יש בהם על מנת להמחיש את הלך הרוח של שימשו בגוף במרחב הייעוצי-טיפולי.

אמבודימנט והאפשרות לחוות את עצמנו מבפנים

המושג אמבודימנט (Embodiment), שאפשר לתרגמו לגופניות או לחוויה מגולמת בגוף, מתייחס להיות החוויה הנפשית כרוכה בגוף החי וביחסיו עם הסביבה. במאמר תיאורטי משנת 2020 מתאר תומס פוקס את החוויה כתהליך המשלב יחסי מוח–גוף ויחסי גוף–סביבה. מתוך נקודת מבט זו, הגוף משתתף באופן שבו אנחנו חשים, פועלים ופוגשים אחרים (Fuchs, 2020). בחדר הייעוץ/טיפול המשמעות מעשית מאוד.

לצד השאלה ״מה חשבת כשזה קרה?״ אפשר לשאול, בהסכמה: ״כשאת מספרת על זה עכשיו, מה את שמה לב שקורה בגוף?״. תשומת הלב עשויה להיות מופנית לתחושה פנימית, כגון דופק או מתח, או לחוויית המנח והתנועה. לעיתים תופיע תשובה ברורה, ולעיתים המטופלת לא תרגיש דבר או תעדיף להמשיך לדבר. גם הבחירה הזאת היא חלק מן העבודה.

הגוף כחלק מן ההקשבה

רוג׳רס הציב את ההלימה (Congruence) של המטפל כאחד התנאים לשינוי טיפולי. במאמרו משנת 1957 הוא תיאר מטפל שחווייתו נגישה למודעותו, ושיכול להיות נוכח בקשר באופן כן ואינטגרטיבי. הוא גם הבהיר שאין הכרח למסור למטופל כל תחושה שעולה במטפל (Rogers, 1957). רוג׳רס לא הציע במאמר זה פרוטוקול של עבודה בתנועה. החיבור להקשבה גופנית הוא יישום אפשרי של עמדתו: לתת מקום לחוויה שלנו לפני שאנחנו בוחרים כיצד להגיב.

למשל, במהלך שיחה על עומס אנחנו עשויים להבחין שאנחנו נוטים קדימה, מהדקים את הלסת וממהרים להציע פתרון. אפשר לעצור לרגע, לחוש את המגע עם הכיסא ולברר: האם זו עייפות שלי? דחיפות לפתור? משהו שמתעורר במפגש? התחושה היא חומר להתבוננות ולהדרכה; המשמעות שלה זקוקה לבדיקה, ואינה ידיעה ישירה על עולמו של המטופל. כאשר אנחנו נותנים לעצמנו זמן לחוש ולבחור, אפשר להזמין את המטופל לבדוק מה מתאים לו. זו אחת הדרכים שבהן המפגש עם הגוף שלנו עשוי לפתוח מקום למפגש שלו עם גופו. אין כאן הבטחה שהמטופל יירגע באמצעותנו; יש הזדמנות לחוות קשר שבו מותר לזהות צורך, לשנות תנוחה ולבקש קצב אחר.

מן ההבנה אל ההתנסות

בספר ״נרשם בגוף״ מתאר בסל ואן דר קולק כיצד לאחר טראומה תגובות של איום עשויות להמשיך להתעורר בהווה, גם כאשר האדם מבין שהאירוע הסתיים. הוא מציג שילוב של דרכי טיפול, ובהן שיחה וחוויות גופניות, שיכולות לאפשר התנסות מחודשת בפעולה ובבחירה; יעילותה של כל התערבות מחייבת בחינה מחקרית בפני עצמה. בתיאור מומצא להמחשה, אישה בשנות החמישים לחייה מספרת שקשה לה לסרב לבקשות. תוך כדי דיבור היא מקרבת את המרפקים לגוף.

המטפלת מציעה: ״שמתי לב לתנועה של הידיים. מתאים לך שנעצור ונבדוק אותה״. בהמשך, ורק אם הדבר מתאים, המטופלת יכולה לנסות להרחיק מעט את כפות הידיים ולשים לב לחוויה. אפשר לברר אם הופיעו הקלה, מבוכה או חשש לפגוע במטפלת. התנועה נעשית דרך לחקור את הגבול ואת היחסים בחדר, והמשמעות נשארת פתוחה לבדיקה משותפת.

הדוגמה אינה מניחה שתנוחה מסוימת מעידה על רגש קבוע, או שצריך להשלים תנועה כדי ״לשחרר טראומה״. היא ממחישה כיצד התנסות קטנה יכולה להרחיב את חומר הגלם של השיחה. בסקירה שיטתית ומטא־אנליזה משנת 2021 נכללו 18 ניסויים אקראיים מבוקרים בפסיכותרפיה גופנית, ונמצאו השפעות בינוניות על מדדי פסיכופתולוגיה ומצוקה. החוקרים הדגישו שונות בין המחקרים וצורך במחקרים איכותיים וגדולים יותר. הממצאים מתייחסים להתערבויות שנחקרו, ואינם מאמתים כל תרגיל גופני שנשלב בפגישה (Rosendahl et al., 2021).

סינכרון בינאישי וקצב שמתהווה יחד

סינכרון בינאישי הוא תיאום בזמן בין שני אנשים. בטיפול הוא עשוי להתבטא בתנועות, במאפייני הקול או במדדים פיזיולוגיים. הוא מציע דרך להתבונן בקשר גם דרך מה שמתרחש מעבר לתוכן המילולי.

מטא־אנליזה אחרת, שכללה 23 פרסומים מ־13 ניסויים וסוגים שונים של סינכרון, לא מצאה קשר כולל מובהק לברית או לתוצאות; נמצאו הבדלים בין סוגי הסינכרון (Jennissen et al., 2025). לכן יש להימנע מהפיכת הסינכרון למבחן לאיכות הקשר או ליעד שצריך להגביר בכל פגישה. ההשלכה הקלינית שאני מציעה היא קשב להתאמה: האם אנחנו נותנים מקום לשתיקה? האם המטופל יכול להאט אותנו? האם הוא מרגיש חופשי לנוע אחרת? תנועה משותפת יכולה להיות ניסוי מוסכם בבדיקת השאלות האלה. עצם המחקר על סינכרון ספונטני אינו מוכיח שחיקוי מכוון של תנועות ישפר טיפול. בתיאור מומצא נוסף, גבר בתחילת שנות השלושים מסכים לנסות העברת משקל קטנה מצד לצד בעמידה, יחד עם המטפלת. היא מזמינה אותו לבחור את הקצב ולעצור כשירצה. כשהוא מאט, היא מאטה עמו. בשיחה שאחרי אפשר לברר איך היה להוביל, האם הרגיש שעליו להתאים את עצמו אליה, ומה משמעות האפשרות שהקשר ממשיך גם כשהוא בוחר קצב אחר. אפשר לבצע חקירה דומה גם בישיבה, בהתאם ליכולת ולהעדפה.

נשים רצות בסינכרון בטבע

שיחה בהליכה ופעילות גופנית כחלק מהטיפול

בשיחה בהליכה (Walk-and-Talk Therapy) המטפל והמטופל מקיימים את המפגש תוך הליכה משותפת בחוץ. במחקר משנת 2025, שבו השתתפו חמישה מבוגרים, המשתתפים תיארו כיצד ההליכה והמרחב החיצוני תמכו בתחושת חופש לבטא את עצמם. זהו מחקר קטן המאיר חוויות ותהליכים, ואינו מאפשר לקבוע עליונות על טיפול בחדר (Prince-Llewellyn & McCarthy, 2025). בניסוי חלוץ אקראי משנת 2025 השתתפו 37 גברים עם מצב רוח ירוד, שקיבלו שישה מפגשי ייעוץ תומך בהליכה או בחדר. נמצאו היתכנות וקבלה טובות, ושיפור דומה בתסמיני הדיכאון בשתי הקבוצות. יתרונות ראשוניים בכמה מדדים נוספים בקבוצת ההליכה מצריכים אישוש בניסוי גדול יותר (Dickmeyer et al., 2025). ההליכה משנה יחד כמה מרכיבים- תנועה, סביבה ואופן המפגש, ולכן חשוב להיזהר בייחוס התועלת לגורם יחיד. כדאי להבחין גם בין טיפול שמתקיים בתנועה, שילוב פעילות גופנית לצד פסיכותרפיה, ושיחה טיפולית המעודדת פעילות בחיי היום־יום. למשל, בניסוי אקראי משנת 2023 בקרב 119 מטופלים עם פוסט־טראומה, הוספת פעילות גופנית לתוכנית טיפול אינטנסיבית לא הניבה יתרון מובהק בחומרת התסמינים לעומת הוספת פעילויות שאינן גופניות (Voorendonk et al., 2023). הממצא מדגיש את הצורך להתאים את השילוב להתערבות ולאדם, ולבדוק את תרומתו בפועל.

במחקר בשיטות משולבות, שפורסם בגיליון כתב העת ב־2025, רוב המשתתפים הביעו נוחות לדבר על פעילות גופנית עם המטפל. ההמלצות שעלו הדגישו התאמה אישית, חיבור לבריאות הנפש ופעילות אפשרית ומהנה (Mailey et al., 2025). מאמר מקצועי משנת 2026 על שילוב קידום פעילות גופנית בפרקטיקה הפסיכולוגית מדגיש הכשרה ושיקולים קליניים ואתיים; מדובר בהנחיה מקצועית ולא בניסוי המוכיח יעילות (Dissanayake et al., 2026).

איך מתחילים בחדר הטיפול

מתחילים בעצמנו. לפני המפגש, או ברגע מתאים בתוכו, אפשר לזהות את התנוחה, המתח והקצב שלנו. המטרה היא לפגוש את מצבנו באופן שמאפשר בחירה בתגובה. חוויות חוזרות או חזקות במיוחד ראויות גם לעיבוד בהדרכה.

מבקשים רשות ומציעים אפשרויות. ״מתאים לך לבדוק לרגע מה קורה בגוף, או להמשיך בשיחה?״. ההסכמה היא מתמשכת, וניתן לשנותה גם באמצע. יש להתאים את ההזמנה ליכולת הגופנית, לכאב, לרקע התרבותי וליחסים של האדם עם גופו ועם פעילות גופנית. מתארים מיקרו־תנועות בשפה סקרנית. אפשר לומר ״שמתי לב שהיד שלך זזה כשהזכרת את הפגישה״, ולברר אם המטופל מעוניין להתייחס לכך. נמנעים מקביעה שתנועה מסוימת ״אומרת״ כעס, פחד או התנגדות. גם היעדר רצון לחקור את התנועה ראוי להקשבה.

לקראת שיחה בהליכה מסכימים על המסגרת. בוחרים מסלול נגיש ומידת מאמץ מתאימה, ומבררים מראש כיצד לנהוג במפגש עם מכרים, בשאלת הפרטיות, במזג אוויר משתנה ובצורך לעצור. משאירים גם אפשרות לפגישה בחדר.

מחברים את ההתנסות לשיחה ולחיים. ״מה הרגשת כששינית תנוחה?״, ״איך היה לבקש ממני להאט?״, ״היכן עוד היית רוצה לתת מקום לבחירה הזאת?״. כך אפשר לבדוק אם ההתנסות סייעה למטרה הטיפולית, ומה כדאי לעשות בהמשך. כשאנחנו מפנים מקום לגוף במפגש, אנחנו מרחיבים את האפשרות לזהות מה קורה לנו בתוך קשר. לעיתים החוויה המשמעותית תהיה האפשרות להישען, לבקש מרחק או להרגיש מתח בנוכחות אדם אחר. מתוך ההקשבה הזאת אפשר לחבר בין התחושה, המילים והפעולה, ולגלות עוד דרך להיות בקשר עם עצמנו ועם מי שמולנו.

על המחברת וגילוי נאות

ד״ר הילה שרון־דוד היא בעלת דוקטורט בתחום הפסיכולוגיה של הספורט והפעילות הגופנית, והשלימה פוסט־דוקטורט באוניברסיטת פלורידה סטייט. בנוסף, הנה פסיכולוגית רשומה בפנקס הפסיכולוגים בישראל לאחר השלמת תואר שני בפסיכולוגיה חבתרית באוניברסיטת רייכמן. הכשרתה המעשית כוללת יוגה תרפיה ואימון כושר, ועבודתה משלבת ידע פסיכולוגי עם התנסות בגוף ובתנועה. במחקריה היא עוסקת בסינכרון בינאישי ובפעילות גופנית כאמצעי לקידום בריאות נפשית ובעלת פוטנציאל תרפויטי.

המחברת אינה פסיכולוגית קלינית. הכתבה נכתבה מנקודת מבטה המקצועית והמחקרית, ונועדה להרחיב ידע ולעורר חשיבה. אין לראות בתכניה ייעוץ פסיכולוגי או רפואי, אבחון, המלצה טיפולית אישית או תחליף להתייעצות עם אנשי מקצוע מוסמכים. יישום ההתערבויות המתוארות מחייב הכשרה מתאימה, שיקול דעת מקצועי והתאמה לצורכי האדם ולמצבו.

מקורות

המחקרים והסקירות המחקריות להלן פורסמו בשנים 2021–2025; המאמר המקצועי של Dissanayake ועמיתיו פורסם ב־2026. המקורות של רוג׳רס, ויניקוט וספרו של ואן דר קולק מובאים כמקורות יסוד, בנפרד מן הראיות המחקריות העדכניות.

Dickmeyer, A., Smith, J. J., Halpin, S., McMullen, S., Drew, R., Morgan, P., Valkenborghs, S., Kay-Lambkin, F., & Young, M. D. (2025). Walk-and-talk therapy versus conventional indoor therapy for men with low mood: A randomised pilot study. Clinical Psychology & Psychotherapy, 32(1), e70035. https://doi.org/10.1002/cpp.70035

Dissanayake, I., Haywood, D., Allen, A., Szuhany, K. L., Castle, D., Fassnacht, D. B., Ali, K., Stubbs, B., Rossell, S. L., Smits, J. A. J., Kinnafick, F., Stoutenberg, M., & Lederman, O. (2026). Integrating physical activity promotion into psychological practice: Clinical and ethical considerations. Psychology of Sport and Exercise, 85, 103097. https://doi.org/10.1016/j.psychsport.2026.103097

Fuchs, T. (2020). The circularity of the embodied mind. Frontiers in Psychology, 11, 1707. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2020.01707

Gregorini, C., De Carli, P., Parolin, L. A. L., Tschacher, W., & Preti, E. (2025). Potential role of nonverbal synchrony in psychotherapy: A meta-analysis. Counselling and Psychotherapy Research, 25(1), e12885. https://doi.org/10.1002/capr.12885

Jennissen, S., Huber, J., Ditzen, B., & Dinger, U. (2025). Association between nonverbal synchrony, alliance, and outcome in psychotherapy: Systematic review and meta-analysis. Psychotherapy Research, 35(7), 1213–1228. https://doi.org/10.1080/10503307.2024.2423662

Mailey, E. L., Besenyi, G. M., Montney, J., & Durtschi, J. (2025). Mental health clients’ receptiveness to and recommendations for integrating physical activity discussions into therapy: A mixed methods study. Psychotherapy Research, 35(4), 656–667. https://doi.org/10.1080/10503307.2024.2325512

Prince-Llewellyn, H., & McCarthy, P. (2025). Walking and talking for well-being: Exploring the effectiveness of walk and talk therapy. Counselling and Psychotherapy Research, 25(2), e12847. https://doi.org/10.1002/capr.12847

Rogers, C. R. (1957). The necessary and sufficient conditions of therapeutic personality change. Journal of Consulting Psychology, 21(2), 95–103. https://doi.org/10.1037/h0045357

Rosendahl, S., Sattel, H., & Lahmann, C. (2021). Effectiveness of body psychotherapy. A systematic review and meta-analysis. Frontiers in Psychiatry, 12, 709798. https://doi.org/10.3389/fpsyt.2021.709798

van der Kolk, B. A. (2014). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma. Viking. לתרגום העברי: ואן דר קולק, ב׳ (2021). נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה (א׳ רילוב, תרגום; א׳ בר, עריכה מדעית). פרדס. קטע מהספר, באדיבות ההוצאה: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4118

Voorendonk, E. M., Sanches, S. A., Tollenaar, M. S., Hoogendoorn, E. A., de Jongh, A., & van Minnen, A. (2023). Adding physical activity to intensive trauma-focused treatment for post-traumatic stress disorder: Results of a randomized controlled trial. Frontiers in Psychology, 14, 1215250. https://doi.org/10.3389/fpsyg.2023.1215250

Winnicott, D. W. (1954). Mind and its relation to the psyche-soma. British Journal of Medical Psychology, 27(4), 201–209. https://doi.org/10.1111/j.2044-8341.1954.tb00864.x