המחיר של אמא בלי שבט
חזרתי אתמול כל כך עמוסה משבוע רצוף בעבודה. והגוף, פתאום לחש לי. כואב לי, כואב לי. הייתי רחוקה מדיי, זמן ארוך מדיי מהילדים שלי. זה הגיוני? הרי החיים בתוך המטריקס מספרים לנו שזה בסדר. אני מביאה את הבת שלי לגן, נפרדת ממנה, ושומעת את הגננת מעודדת אותי- זה טוב לתהליך הנפרדות שלה. זה טוב? אז למה זה כזה כואב בגוף? משהו בגוף שלי ממאן להאמין שזה טוב. אני לא מרגישה גם שאני צריכה להיות איתה 24/7, גם בזה חוויתי קושי, אבל אני מתבוננת. עוצרת ומתבוננת. בתוכי עולות תחושות, שמובילות להבנות, משהו בצורת החיים שלנו כמו שהיא היום- לא ממש עובד.
ואולי מה שמבלבל כל כך הוא שאני יכולה. אני יכולה לקום בבוקר, להיפרד, ללמד, ליצור, להחזיק עוד יום מלא. מבחוץ הכול עובד. אבל היכולת שלי להמשיך אינה מספרת את כל הסיפור על מה שקורה בתוכי בזמן שאני ממשיכה. אני עוצרת לשאול: איך אני מרגישה בתוך החיים שאני מצליחה לקיים?
האם היינו אמורות לגדל ילדים באופן הזה? אני שואלת את עצמי איפה האחיות שלי, האמהות, הדודות, חברותיי לקהילה. כולן מתמודדות עם אותה בעיה בדיוק: המתח בין מה שהחברה הגדירה כהגשמה עצמית, הצורך ב״ביצועים״ אופטימליים, על חשבון המחיר הרגשי של שעות ארוכות ללא הילדים, ללא המשפחה, ללא הקהילה.
אני אכן מבצעת. דוארית (Doing) אמיתית. עושה ועושה ויודעת לבצע. אבל כשאני מגבירה את ההילוך, הקול הפנימי בבטן, שאני כנראה מחוברת אליו מאוד, מספר לי שזה לא עובד לי. משהו שם מתחיל לכאוב. אני יכולה לחוש בזה.
ואני אוהבת את מה שאני עושה. יש בי סקרנות, יצירה, רצון לחקור, ללמד ולהביא משהו מעצמי לעולם. גם שם אני מרגישה חיה. אני מבקשת למצוא קצב שבו אוכל להיות קרובה לכל מה שיקר לי. קצב שיש בו מקום לעשייה שלי, לילדים שלי, וגם לי. לפעמים אני מרגישה כמה מעט מרווח נשאר ביניהם.
עולה כמיהה להתקרבות. לחזור להרגיש את הקרבה הגופנית לילדים שלי. להתעורר לצידם ולהריח את ריח הלחמניות של הגוף שלהם, צמודים אליי כשהם מתעוררים. בקרבה הזו גם משהו בי נח. המשקל שלהם כשהם נשענים עליי, הנשימה שלהם, הריח המוכר. אני מרגישה איך הגוף שלי מתרכך לידם. כמה געגוע הצטבר בי בשעות שבהן הייתי עסוקה כל כך, ורק עכשיו, כשהם קרובים, אני יכולה להרגיש אותו.

אני אמא לשני ילדים קטנים. לא פצפונים, אבל קטנים. הבן שלי- 6, ובתי הקטנה- 3. ואכן חבלי הטבור נחתכו להם אך החיבור הגופני הקרבה, הצורך בחום- הוא שם חי וקיים. לצד תהליכי העצמאות והנפרדות. אך האם תהליכי נפרדות ועצמאות היו אמורים להיראות ככה? ילדים וילדות שנקרעים מצוואר הוריהם בבקרים אל מרחב שאמנם לאט לאט הופך מוכר אך בתחילה, אותה דמות הגננת, היא אחת על פני רבים. מה מופנם שם בלבו של הילד בגיל הרך, בהפרדה הזו. שאחרי מספר שעות בהן הילד חווה כל כך הרבה דברים, אמא מגיעה, אבל אמא עייפה.
אמא חזרה מהעבודה. והמשאבים שלה לתת מוגבלים. כי היא תפקדה ותפקדה וכאילו עכשיו היא לא בעבודה. אבל היא בעבודה. בעבודת חייה. האימהות.
מה אני מאמינה שהיה אמור להיות? אני מאמינה בדרך הטבע שמסמן לנו באופן המדויק ביותר למה התכוון המשורר כשיצר אותנו כיצורים יונקים. אנו מונעים מקשר, חום, קרבה, אהבה ומגע. אני רואה בעיני רוחי מרחב שיש בו חיבור לאמא אדמה, שבט שחי יחד, עוסק בעבודת האדמה, בפשטות, בחיבור לטבע. אימהות שעובדות יחד. ילדים שמשחקים יחד מסביב.
ובתמונה הזו יש גם מקום בשבילי להישען. עוד מישהי שרואה שהתעייפתי. יד שמגישה לי צלחת, שמרימה לרגע ילד, שנשארת איתי בתוך אחר צהריים ארוך. האפשרות להיות יחד גם כשאין לי כוח לדבר או לארח. להיות חלק מחיים משותפים שבהם מישהו מכיר את הילדים שלי, ומכיר גם אותי.
אולי לשבט שאני כמהה אליו יש גם צורה פשוטה מאוד: דלת קרובה שאפשר לדפוק עליה, ארוחה שחולקים, ילדים שגדלים עם עוד מבוגרים שמכירים ואוהבים אותם. קרבה שאינה דורשת בכל פעם תיאום של שבועיים מראש.

כשאני נמצאת עם חברות שלי אחרי שעות הגן- ואנו מבלות יחד עם הילדים- אלו שעות המנוחה הכי טובות שלי. כשאימהות יושבות יחד ילדים הופכים עצמאיים- דווקא מתוך נוכחות וביטחון אני מאמינה שצומחת נפרדות ועצמאות מיטיבה. אני מאמינה שלגדול בשבט מאפשר ריבוי דמויות מטפלות. האמא איננה ומעולם לא היתה אמורה להיות, נושאת הנטל היחידה. וגם לא אבא. משפחות סביבי קורסות מהעומס. מרדף אינסופי אחרי הצלחה, ילדים אבודים ובודדים. מגוון הפרעות חדשות והתפתחותיות, חלקן מכונות הפרעות קשב, חלקם ילדים רגישים מאוד.
בעיניי יש לכל התסמינים של המאה ה21 תפקיד חשוב. לקרוא לנו להתעורר. יותר עומס שווה בהכרח יותר בדידות. ניתוק של ילדים מאמא לא פוגע רק בילד. פוגע גם בנפשה של האמא. ואז אנו עדים לתופעה של נפשות של אימהות מוצפות ורגישות פוגשות נפשות של ילדים שהתגעגעו נורא, ונוצר מפגש כואב. המעבר הביתה מהגן, אחרי שעות של ניתוק יכול להפוך פעמים רבות לסבל גדול, כי מעולם לא היינו אמורים לחיות ככה. כשלאמא ואבא אין זמני התאוששות, הילדים חווים הורים טרוטים וחסרי נוכחות ומושפעים מכך, ומתנהגים את זה בדרכים מגוונות.
זוהי קריאה אישית להתבוננות פנימית. אין לי תשובות או המלצות לאיזו דרך חיים, אלא צורך לשתף בהגיגי לבי. ואולי איזו תקווה שנתעורר למציאות חדשה. מציאות שבה אימהות משגשגות מתוך השיתוף, הקהילתיות והעוצמה שהן חשות בהיותן בוראות חיים. הגעגוע כאן הוא לא רק לקרבה עם הילדים, אלא להחזקה החברתית המתאפשרת כשידיים טובות פועלות יחד ותומכות.
באהבה לכל אם,
הילה
_edited.png)




תגובות